כשנסעתי לפני כמה שבועות להודו לראשונה בחיי, ביקשתי לשלב ביקור של יום בעיר אגרה שידועה בעיקר בגלל אחד משבעת פלאי תבל – הטאג' מאהל.
היה מי שאמר לי שאפשר לוותר על זה אם ראיתי את מקדש הזהב באמריטסאר, ואני שמחה שלא ויתרתי על החוויה המיוחדת הזאת, שהרושם והיופי המושלמים שהמקום הזה הותיר בי ליווה אותי והדהד בי עוד ימים אח"כ.
יש מבנים שרואים בתמונה, ויש מבנים שחווים בגוף. הטאג' מאהל שייך לקטגוריה השנייה. כמי שעיסוקה עיצוב פנים – המבט על הטאג' מאהל הוא מבנה מושלם ולא סתם. חלפו 400 שנה והוא עדיין כזה עומד בלובן השיש שלו שהגיע מארצות אחרות, כי את מיטב החומרים והיוקרה, השקיעו בבניית המבנה, והתוצאה המרהיבה לפניכם – קלאסיקה של ממש.
בעודי שם נזכרתי בפרוייקט עיצוב משרדים שתכננתי לאחרונה – מרחב שבו עובדים במשותף. בדיון שהיה לי עם לקוח שהתקציב שלו היה צר מלהכיל את הרצונות שלו והציע שנתפשר על טיב החומרים…
מה שהחלטתי לעשות היה לטפל במה שהיה הכי נוכח במרחב – ליצור גרפיקה מעניינת על הקירות מה דרש מדידה מאד מדויקת בגלל כמות התעלות שהיו על הקיר, מחד ומצד שני להשאיר את הריהוט הקיים שהיה בגוונים ש"אפשר היה לעבוד איתם" כלומר כנראה שלא הייתי בוחרת אותם אבל זו הייתה פשרה טובה. בסוף הפרויקט בגלל שתי ההחלטות האלו – הלקוח שהיה דל תקציב – נשאר עם עודף תקציבי! ואמר לי "אנשים אוהבים כל הזמן להגיע למקום הזה ולעבוד בו, וזו גדולתך כמעצבת, היכולת שלך לתת תוצאה כל כך מושלמת א כשהתקציב היה כל כך מצומצם".
מה עושה את הטאג' מאהל לפלא שכזה?
היופי שלו הכללי, הירידה לפרטים, או סיפור האהבה הענק שבגללו הכל התחיל או יותר מדוייק נגמר?
קצת היסטוריה…
משמעות השם טאג' מאהל בהינדית ובאורדו היא "כתר הארמון" (טאג' = כתר, מאהל = ארמון).
את המבנה הקים הקיסר המונגולי שאה ג'האן לזכר אשתו, מומתאז מהאל, שהיתה "גבירת הארמון". מומתאז נפטרה בגיל 38 לאחר לידת בתם, והאגדה מספרת שלפני מותה ביקשה מבעלה שינציח אותה ואת אהבתם הגדולה לדורות. הבעל התאבל וניגש למלאכה.
הבניה החלה בשנת 1631, נמשכה למעלה מ- 20 שנים עד שהמלאכה הושלמה, ובנו את הארמון כ- 20,000 עובדים.
האגדה מספרת שאחרי שהבניה הושלמה נאסר על האדריכל המתכנן לעסוק עוד במקצוע, בין אם נאסר (שלא יעזוב את העיר) או שפשוט קטעו את ידיו, ויש סברה אחרת שהוא פשוט מת שנה לפני.
ואם במתים עסקינן, חשוב לציין שלא מדובר בארמון למגורים אלא אתר קבורה מפואר וקדוש, מאוזוליאום. בתוך המבנה אפשר לבקר, אבל אסור לצלם. כלומר מעצבים פנים במתכוון להסתיר, ועיצוב החיצוני הוא המרהיב והחשוף לעיניי כל.
מעניין בהקשר זה לציין שיצא לי לעצב לא מעט מקומות מדהימים, שהאנשים שמשתמשים בהם בהחלט יודעים על גודל השינוי, אבל אין לי תמונות של התוצאה הסופית, בגלל שאסור לצלם אותם, וכל מה שאני יכולה להציג ללקוחות העתידיים שלי זה חלקים מהתהליך, מהסיפור.
לא היה כאן HAPPY END אלא בדיוק ההפך
הסוף עצוב, 5 שנים לאחר שהסתיימה הבניה, בשנת 1658 תפס את השלטון אורנגזב בנם של שאה ג'האן ואשתו מומתאז מהאל, וכלא את אביו במבצר ממנו יוכל לראות את הטאג' מאהל. לאחר מותו נקבר שאה ג'האן ליד אשתו בתוך הארמון.
אי אפשר שלא להתרגש מכל פרט במבנה הזה – מהסימטריה המתמטית ועד לעיטור הקטן ביותר על קיר השיש. כדי להבין מה הופך אותו למופת עיצובי שעדיין משפיע על עיצוב פנים וחוץ גם כיום, כמעט 400 שנה אחרי שנבנה.
אונסקו הכריז על הטאג' מאהל כאתר מורשת עולמית, ונחשב עד היום לאחד המקומות הפופולריים לביקור בעולם.
מעצבים פנים וגם חוץ – הסגנון האדריכלי של הטאג' מאהל
מבחינה סגנונית, המבנה משלב מוטיבים של אדריכלות מוסלמית, בעיקר בסגנון האדריכלות הפרסית, עם השפעות הינדיות. המפגש הבינתרבותי של סגנונות האדריכלות זה בדיוק מה שהופך אותו לכל כך מיוחד – הקשתות המחודדות, הכיפה הבצלית הענקית והמינרטים הגבוהים בפינות מגיעים מהמסורת הפרסית-אסלאמית, בעוד פרטי הגילוף והצמחייה מושפעים ממסורת הודית מקומית.
כמעצבת פנים שעוסקת רבות מול ארגונים אני אוהבת לשלב סגנונות שונים, כמו חדש לצד ישן, אבל תמיד לשמור על הקשר בין "מיובא מבחוץ" לבין השפה המקומית, כך שהתוצאה תרגיש גם מרשימה וגם מחוברת לסביבתה.
המבנה של הטאג' מאהל מאופיין בסימטריה מוחלטת, מבנה זהה בארבע החזיתות. חזית זהה, קשתות זהות, פרופורציות זהות. אפילו המסגד שבצד אחד "מאוזן" על ידי מבנה תאום (הג'וואב) בצד השני, רק כדי לשמור על הסימטריה המושלמת, גם אם אין לו שימוש דתי בפועל.
הפרט המרתק כשעוסקים ומדגישים, מעצבים פנים אבל הפרט המרתק הוא שהנוף היחיד שבאמת משתנה בין ארבעת הכיוונים הוא הגן שמסביב – מכיוון שהמבנה ניצב על גדה אחת של נהר הימונה, כך שרק מצד אחד נשקף הנהר, ובשלושת הצדדים האחרים משתרעים גנים פורמליים מתוכננים בקפידה. כלומר: העיצוב עצמו שואף לשלמות מוחלטת ובלתי משתנה, אבל הטבע מסביב הוא זה שמזכיר לנו שאנחנו במקום אמיתי, ולא בציור גיאומטרי.
כמעצבת פנים גם אני מקפידה בכל פרוייקט וחשוב לשים דגש על עיצוב פנים, שמדבר בשפה עקבית מכל זווית, במרחב, והחוץ – הנוף הטבעי מוסיף שכבה נוספת שמתחברת ולא מתנגשת.
טאג' מאהל - אלוהים נמצא בפרטים הקטנים
על חזיתות הטאג' מאהל, בקירות השיש הלבן חרוטים פסוקים מהקוראן, בכתב ערבי מסוגנן, לצד עיטורי צמחייה ופרחים עדינים להפליא. אבל הטכניקה שבאמת הופכת את המבנה ליצירת מופת היא האינקרוסטציה באבן – טכניקה המוכרת בשם Pietra Dura באיטלקית, ופרצ'ין קארי (Parchin Kari) בהודו.
כך זה עובד: אבנים חצי-יקרות כמו לפיס לזולי (כחול), מלכית (ירוק), ישפה (אדום), אוניקס (שחור) ועקיק (אדום – כתום) מוטמעות בשיש, כשכל אבן מעוצבת ביד – לעיתים לוקח ימים שלמים לעצב עלה כותרת בודד – לפני שהיא נצמדת בדיוק מושלם לתוך חריצים דקים שנחרטו בשיש. התוצאה, לאחר הליטוש, נראית חלקה לחלוטין, "קו אפס", ויתרה מכך האבנים האדומות כשמדליקים פנס, זוהרות מבפנים בצבע ובאור וזה רגע מרגש במיוחד.
200 משפחות אחרונות עדיין עוסקות במלאכה המורכבת הזו באגרה
הנקודה המרגשת ביותר: המלאכה הזו לא נעלמה. כיום רק משפחות בודדות באגרה עדיין משמרות את המורשת הזו, תוך שהן שומרות בקפידה על המיומנויות שעוברות מדור לדור, בזמן שהפטרונות דועכת, החומרים הטבעיים הופכים נדירים, וחיקויים תעשייתיים מאיימים על האותנטיות. לדברי המדריך שלנו אשיש, כ- 200 משפחות אמנים באגרה ובסביבתה ממשיכה במלאכה כיום, מלאכה קשה ומוקפדת שמצריכה ידיים טובות, עיניים טובות וגם סנכרון מול הכלי העתיק שאיתו הם עובדים. פרצ'ין קארי אינו מקצוע אלא ירושה משפחתית.
מעצבים פנים וגם חוץ – זה בדיוק מה שמרגש אותי, לא רק התוצאה הסופית המרהיבה, אלא הדרך, התהליך, הידע האנושי, הסבלנות שמאחוריה. אמנות שממשיכה לחיות, נשימה אחר נשימה, דרך ידיים שממשיכות מסורת בת מאות שנים.
כמעצבת פנים שמעצבת לעסקים ולארגונים, מעבר לכך שכדי לקבל את התוצאה דמיינתי אותה, אני עובדת עם בעלי מקצוע רבים, ביניהם בתי דפוס ומעצבים גרפיים כדי לתת ביטוי מיוחד למרחב שאותו אני מעצבת, לספר את הסיפור של הקונספט שחשבתי עליו בראש – ועכשיו הוא על הקירות, והסיפור שבאתי לספר שזור בכל המרחב כולל הכניסה וכיתת הלימוד.
לדוגמא מרחב ייחודי שקראתי לו לא סתם "חכמת הרחוב" שהלומדים בו, חווים את העיר תל אביב – התרגום של העיר לטפט מאוייר שבו העיר נוכחת ויש דברים כמוסים בטפט לחדי העין.
הקשר הישראלי לטאג' מאהל
בשנת 1983 הוציאה יהודית רביץ תקליט ושמו "בוא לריו". השיר הששי בתקליט שמו "טאג' מאהל" הוא לא זכור כאחד הלהיטים הגדולים בתקליט וזה הולך ככה –
"כמה יפה סיפור של אהבה… אהבה היתה לנסיכה יפת הכתר במאהל"
השיר עושה שימוש במבנה כמטפאורה לאהבה נצחית ובלתי מושגת, על הנצחת אהבה כדבר נצחי. הטאג מאהל ממשיך להצית את הדמיון ולהיות מקור השראה מאות שנים אחרי שנבנה – למשוררים, אדריכלים, אמנים במרחק של אלפי קילומטרים מהמקום עצמו.