לפעמים, כשאני מרגישה בנוח עם הדיירים שאני פוגשת, אני מרשה לעצמי לשאול למה החליטו לעבור. אחת התשובות שנחרטה בי: "קיבלנו החלטה ברגע אחד. החלטה קרה. מאחר שהסיכוי ששנינו נלך באותו הזמן בדיוק לא סביר – שיהיה קל יותר למי שישאר."
מאחורי כל מעבר לדיור מוגן יש סיפור. לפעמים זו החלטה של אהבה, לפעמים של פחד, ולפעמים של שניהם יחד. ומה שמשותף לכולם – הרצון שהמקום החדש באמת ירגיש כמו בית. בשנה האחרונה ליוויתי למעלה משלושים דיירות ודיירים עתידיים בתהליך המעבר לדיור מוגן. זה המאמר שהייתי רוצה שיקראו לפני שמתחילים במסע.
איך מייצרים תחושה של בית במקום חדש?
כשנכנסתי לביתה של נ', אי אפשר היה לפספס שזה בית מיוחד. לא היוקרה היא שהשתקפה – אלא דווקא כורסא ישנה בפינת החדר. נ' הצביעה עליה ואמרה: "זו עוברת איתי. אבא שלי בנה אותה, והיא איתי מאז שהייתי ילדה." לכורסא הזו יש כבר ותק של 120 שנה.
זה בדיוק מה שאני מחפשת בכל בית שאני נכנסת אליו, עוגן. הדבר שכשתראו אותו בדירה החדשה, תרגישו שהגעתם הביתה. זה יכול להיות רהיט, גוף תאורה, תמונה על הקיר או חפץ קטן שיושב על המדף. לא חייב להיות יקר, לא חייב להיות מרשים -חייב רק לשמח אתכם כשאתם נכנסים.
האם הדברים שלי מוצאים חן בעינייך?
לא מעט פעמים, בתוך הפגישה, הדיירים מחפשים "אישור" מהמעצבת. מביטים בי ושואלים: "את אוהבת את זה? זה יפה?". ח' רכשה כורסאות לסלון של מעצב ידוע לפני כעשרים שנה. הבד קצת התבלה, הגוון התיישן, והסגנון כבר שייך לתקופה אחרת. הרהיט הזה לא היה לטעמי. גדול מדי, לא וינטאג' שאפשר להתרפק עליו, ולא מודרני. אבל ח' אהבה אותו באמת. אמרתי לה: "מה זה משנה מה אני חושבת? את אוהבת, קחי אותו."
וזו האמת. אני אהיה כאן שעה. את תהיי עם זה הרבה יותר זמן. כל זמן שהדבר משמח אתכם ויכול להתאים לדירה החדשה זה העיקר. מקסימום אחרי ההתארגנות תחליטו אחרת. סומכת עליכם.
מה כדאי לי לקחת איתי לדיור המוגן?
אני אוהבת לחשוב על זה בשלוש קבוצות: הדברים שבטוח עוברים, הדברים שבטוח לא עוברים, והדברים שעוד לא יודעים. את הערימה הקשה, זאת שעוד לא בטוחים לגביה, אפשר להשאיר לסוף. מומלץ להתחיל במשימת הפינוי כמה חודשים לפני המעבר עם מה שקל, ומגיעים לקשה ככל שמתקרבים למועד.
בפגישה עם אחת הדיירות, היא רצתה להעביר שולחן עם משטח שיש חום ולצרף אותו לקצה האי במטבח. הבעיה? המטבח אפור, שני מטרים משם עומדת פינת אוכל עגולה ונעימה, והשולחן היה חוסם את המעבר. שאלתי אותה בעדינות: למה את צריכה את זה? איפה יהיה לך יותר נעים לשבת? היא חשבה רגע, הביטה באחותה שהצטרפה לפגישה ושתיהן הגיעו לאותה מסקנה. לפעמים פשוט צריך מישהו מבחוץ שישאל את השאלה הנכונה.
ולגבי הדברים שקשה להיפרד מהם, חשוב לדעת שיש להם לאן ללכת. עמותות כמו "חזית הבית" ו-"Just a Sec" עוסקות במחזור ריהוט וקיימות, ויכולות לתת חיים חדשים לדברים שאתם משאירים מאחור.
ויש עוד משהו שחשוב לי לומר לאלו שחושבים "נעשה הכל אחרי המעבר". פגשתי זוג שמכרו את דירתם על כל תכולתה, וחיים על ארבע מזוודות כבר שנה וחצי. עברו כמה דירות זמניות, חיכו, דחו החלטות. הרפתקאה לא פשוטה בשום גיל וכשחוצים את גיל שמונים, היא עוד פחות. הצעתי להם לנצל את הזמן שלפני הכניסה לדירה החדשה – לקבל החלטות, לבחור ריהוט, לתכנן – כי אם לא… ביום שיעברו סוף סוף, במקום ליהנות מהמקום החדש ומהחברים ומההסתגלות, יתחיל תהליך אחר: ריהוט שיגיע עוד כמה חודשים אחרי, ותהלוכה בלתי נגמרת של בעלי מקצוע: נגר, חשמלאי, מתקין וילונות, והרשימה עוד ארוכה. הכניסה לבית חדש היא רגע. כדאי שהוא יהיה רגע טוב.
האם כדאי לקנות הכל חדש לפני מעבר לדיור מוגן?
זו שאלה אינדיבידואלית לחלוטין והתשובה הנכונה תלויה בנסיבות, בטעם ובתקציב. אם מדובר במי שמשאיר דירה נוספת ועובר לדיור המוגן עם ידיים ריקות – אין שאלה, צריך לרכוש הכל. יש את מי שגרים במלון דירות ואין להם מה להעביר. ויש את רוב האנשים, אלו שיש להם בבית דברים טובים, ושווה לעצור ולבדוק מה מהם יכול לעבור הלאה.
פגשתי גבר שרצה לקחת דירה מרוהטת, אבל מה שהוצע לו לא התאים לו. כשנכנסתי לביתו גילינו יחד שיש שם דברים שישמחו אותו בדירה החדשה – שולחן כתיבה קטן, כסאות לפינת האוכל, שידות ליד המיטה. ספה חדשה כבר הזמין, ועד שתגיע, אמר לי בפשטות: "אני לא מפונק, אני אסתדר."
סיכמנו את השיחה ככה: כדי לעבור, אדם צריך שלושה דברים:
מיטה לישון בה
ספה או כורסא לסלון
שולחן עם כסא לאכול לידו, זה הבסיס, כל היתר יכול לחכות.
מה עושים עם חוסר במקומות אחסון?
זו אחת השאלות הכי מעשיות שעולות בכל פגישה. והתשובה היא שאין תשובה אחת, הפתרון תמיד נולד מתוך הדירה הספציפית והתכולה הספציפית שצריך לאחסן. אבל יש כמה פתרונות שחוזרים על עצמם:
מטבח
ארונות גבוהים הם שטח מת שאפשר לנצל. דברים שלא צריך ביומיום יכולים לעלות לשם בלי להפריע.
חדר נוסף
אם הדייר עצמאי ולא צפויים אורחים בתדירות גבוהה, שווה לשקול להחליף מיטה שתופסת חלק נכבד מהחדר בכורסא מתקפלת. פתאום יש חדר עבודה נוח ונעים, ועוד שטח אחסון.
סלון
במקום מזנון, אפשר להזמין עבודת נגרות ולבנות מדפים מעל הטלוויזיה. אחסון לספרים וחפצים, בלי לתפוס רצפה.
חדר שינה
לרוב הדירות יש נישה שאפשר לנצל כדי לבנו בה ארון או מדפים נוספים.
ויש את הפתרון היצירתי שגיליתי עם כמה דיירות שיש להן אוסף נעליים מכובד – ארון נעליים במקלחון השני שאינו בשימוש. מי אמר שמקלחון חייב לשמש רק כמקלחון?
איך יוצרים מעבר נוח ונמנעים מעומס?
בסוף צריך להגיד את זה בפשטות: יש גבול לכמה פריטים אפשר להכניס לדירה מצומצמת. וככל שהדירה קטנה יותר, ההחלטות קשות יותר.
הכלל המעשי שאני עובדת לפיו: מעברים לא יפחתו מ- 80 סנטימטר, והמסלולים בין הכניסה לסלון, לחדר השינה ולחדר הרחצה חייבים להיות פתוחים ונוחים. זה לא עניין של אסתטיקה בלבד – זה עניין של בטיחות ונוחות יומיומית. המקרה הכי קיצוני שנתקלתי בו היה דירה על ארבעה מפלסים ובכל קומה עשרות רהיטים. האישה אמרה לי בתוקף: "אם כל מה שיש פה לא נכנס, אני לא עוברת."
אמרתי לה את האמת: אין סיכוי שכל מה שמפוזר היום על שטח של 220 מטר יכנס בדירה של 90 מטר. אבל הבטחתי לה שאעשה מאמץ מקסימלי – ואכן הצלחנו להכניס כ – 70% מהריהוט שהיה יקר לליבה, מבלי לפגוע במעברים.
לפעמים פחות זה באמת יותר.
איך יודעים שהמעצבת באמת בשבילך ולא דוחפת לך דברים?
זו שאלה לגיטימית לחלוטין. ולצערי, לא תמיד הניסיון הקודם של אנשים עם מעצבות פנים היה טוב. מעצבת שלא באמת נמצאת שם בשבילכם הייתה ממליצה לוותר על חלק נכבד מהדברים כי הם מיושנים, לא שווים ומציעה להתחיל מחדש ואז… לוקחת אתכם ליום קניות כדי הרוויח עוד קצת כסף מעמלות. מעצבת כזו כנראה פחות מחוברת לאנשי הגיל השלישי, ופחות מבינה את הערך של וינטאג' ושל דברים עם היסטוריה.
מעצבת שבאמת נמצאת שם בשבילך תציע לך להשתמש בדברים שכבר יש לך – כאלה שלא חשבת להעביר. היא לא תכפה עליך דבר, אלא תציג אפשרויות ותתן לך לבחור. היא תגיד לך את האמת גם כשהיא לא נוחה, אבל תעשה את זה מתוך כבוד.
ואחרי הכל – היא תראה אותך. לא רק את הדירה. אני מקבלת הרבה משובים מהדיירים, הנה אחד מהם – שקיבלתי מדיירת אחת היה פשוט: "Thanks so much… all your tips are so useful." באנגלית, בחום, ומהלב.
יש לי יכולת להשפיע על חיים של אנשים, להגיד דברים בקול שאולי הם חושבים בינם לבין עצמם, ולהניע אותם לפעולה. זה הדבר החשוב מבחינתי. פחות חשוב אם בסוף הספה תהיה ירוקה או אדומה. יש כאן הקשבה, הבנה ומהות. אני ממש רואה אותם.
מוזמנים ליצור קשר דרך הווטסאפ או בטלפון 050-7854502,
ליאת שפיר